טיטניום מאושר

השקט התעשייתי בבלוג לאחרונה לא נבע מעצלנות מצידי או מחוסר חשק לבשל. רק שאי אפשר לבשל כשאת מרותקת למיטה וקצת קשה לכתוב כשהמוח שלך מעורפל ממשככי כאבים.

הייתה לי פריצת דיסק. פריצת דיסק. אותה תופעה שמכאיבה פה ושם לכל עם ישראל ופילגשו. אבל אני חייבת להיות מיוחדת. הדיסק שלי החליט להתפרק לחתיכות שנשרו לתעלת עמוד השדרה, לחצו על סיבי העצב ושלחו את רגלי השמאלית וגם, סילחו לי, את השלפוחית שלי לעזאזל.

כאבי לידה הפכו לזיכרון עמום לעומת מה שחוויתי. הולעטתי בכמויות של מורפיום שיכולות להרוג סוס עבודה. ארבעה פראמדיקים חסונים נאלצו לסחוב אותי, בשתי הזדמנויות שונות, סחיבת פצוע כי לא יכולתי אפילו להסתובב מספיק בכדי לעבור לאלונקה. קחו את זה ממני, אל תקחו כמובן מאליו את הפריבילגיה לנגב לעצמכם את האף.

כשהרופאים החליטו סוף סוף להתערב, הם עשו את זה מהר. רבע שעה אחרי שגלגלו אותי כמו פנקייק על הגב למחלקת עמוד השידרה בבית החולים השני שניסינו, הכניסו אותי לצום. לאחר ניתוח החרום, התעוררתי עם צינור באף, צינור בזרוע, צינור בגב וצינור גם במקומות שהשתיקה יפה להם. כשהצלחתי מדי פעם לפתוח את העיניים בהתאוששות, שמתי לב שאמא שלי, שתהיה בריאה, נמצאת כרגיל לידי עם אחי ושבאורח פלא, אני כבר לא מתפתלת מכאבים.

למחרת בבוקר הסביר לי הרופא שנס גדול לא היה פה. הפלא התגלה כתרכובת פלסטיק ועצם (שלי!) שהחליף ברוב טובו את הדיסק שלי (שאת שאריותיו נאלץ הדוקטור לשלוף בפינצטה מתעלת עמוד השדרה), וקיבוע של החוליות שנותרו בשני ברגי טיטניום.

עכשיו אני מחוץ למחלקה, בבית, על כורסה חשמלית שבעזרת פלאי הטכניקה, מרימה אותי לתנוחת עמידה, רק כדי שאגיע להליכון. אני יודעת שאני מקטרת אבל לאור מה שעבר עלי לאחרונה, אני מרשה לעצמי. חודש מחיי הילדים שלי נמחק לי לגמרי ואני עוד מתקשה לקום כדי למזוג להם מיץ.

ובאור יותר חיובי, אני בבית (של ההורים בינתיים), אני יכולה לחבק את התינוקת שלי (בישיבה) ואני כבר לא מתפתלת מכאבים. הפיזיותרפיסט שלי רודה בי כמו רס"ר בצבא  ורגלי השמאלית, שקורסת תחתיי ולא מתפקדת, עוד תחזור לפעולה רק מרוב פחד.

בקרוב מאוד, אוכל לקום ולבשל קצת ולהעמיד למבחן את המתכונים של עצמי שאמורים להיות קלים ופשוטים. אולי מעז יצא מתוק ואמצא מתכונים מהירים עוד יותר? אני בבית ואני מאושרת ומה שבטוח, כבר לא חסר לי בורג.